The Love You Make / Peter Brown

I thought I knew everything about the Beatles, until I read this book.
amazon.

אלה המכושפת / גייל קרסון לוין

להיות שם / יז'י קושינסקי

- להיות שם / יז'י קושינסקי, 117 עמ', ציון: 9.
(תחילת הספר) היה זה יום ראשון. שאנס עבד בגן. לאיטו פסע משביל לשביל , מערוגה לערוגה, גרר עימו את צינור הגומי הירוק והשגיח היטב על זרם המים. ברכות רבה נגע בכל פרח, בכל צמח, בכל ענף מענפי הגן בקילוחי המים. כבני אדם היו זקוקים צמחי הגן שיטפלו בהם כדי שישארו בחיים, יתגברו על חולייהם על מנת שיוכלו למות בשלווה. ובכל זאת שונים היו הצמחים מבני אדם. אף אחד מהם לא היה מסוגל להרהר בקיומו שלו, או להכיר את עצמו. אין בעולם מראה שבה יכול הצמח להסתכל בפניו שלו ולהכירם. הצמחים לא ידעו לעשות דברים מתוך כוונה - חייבים היו לגדול, ובגדילתם לא הייתה משמעות, שכן לא היו מסוגלים להבין או לחלום.

על הספר הזה המליצה לי אמי, כיוון שהיא כשהייתה נערה אהבה אותו מאוד. זהו ספר מקסים, שמספר בעברית גבוהה (ולא משעממת כמו רוב הספרים שכתובים בעברית גבוהה..) על אדם בשם שאנס (Chance) שכל חיו עבד בגן של מישהו ואף פעם לא עזב את המקום. הוא לא יודע קרוא וכתוב וכל מה שהוא עושה חוץ מלעבוד בגינה זה לראות טלויזיה בחדרו. כשהמעסיק שלו מת, שאנס חייב לעזוב את המקום ואין לו מושג לאן ללכת. בתאונה מפתיעה הוא פוגש אישה שמאוחר יותר הוא יתארח אצלה ואצל בעלה הזקן, שהוא איש עסקים זקן. הזוג מתפעל מדרך החשיבה של שאנס, ואיכשהוא, בגלל סוג הדיבור שלו הם מתבלבלים וחושבים שהוא איש עסקים חשוב מאוד. בעקבות זה הוא נפגש עם אנשים חשובים אחרים, כולל נשיא ארצות הברית שמתרשם ממנו גם הוא ומאז עוקבים אחריו לכל מקום העיתונים ואנשי הטלויזיה וכולם. מספר חכם ומצחיק זה עשו גם כן סרט שעדיין לא יצא לי לראות אבל נראה לי יפה מאוד.

על הדברים החשובים באמת / חיים שפירא

- על הדברים החשובים באמת / חיים שפירא, 298 עמ', ציון: 10.

 אם ייערך אי-פעם סקר בין הסטודנטים על המקצוע שהכי שיעמם אותם במרוצת הלימודים, יש סיכוי סביר שהזוכֶה יהיה סטטיסטיקה. סטודנט אחד אפילו אמר לי פעם שהוא לא מבין את הצורך ברופאים מרדימים כאשר יש ספרים שעוסקים בסטטיסטיקה. לפני ניתוח, אמר, אפשר לתת לחולה לקרוא שניים-שלושה עמודים מקריים מספר סטטיסטיקה שייבחר בקפידה, ואז יהיה אפשר לבצע בו בקלות ניתוח לב פתוח מבלי שיחוש דבר וחצי דבר. סיפרתי על הרעיון הזה לידידי הרופאים. בהתחלה הם התלהבו מאוד מהאפשרות להרדמה כללית ללא זריקה או כל פעולה פולשנית אחרת, אך כאשר הראיתי להם את הספרים שלי פגה התלהבותם. "החולים," אמרו והחניקו פיהוק, "עלולים לא להתעורר גם אחרי הניתוח." (תחילת הספר)

מה קורה כאשר פו הדוב פוגש את וודי אלן?  מה עשתה אליס על הספה של פרויד?  איך הצליח עמנואל קאנט לפגוש את מרילין מונרו?  האם אנו מבזבזים זמן או שהזמן מבזבז אותנו?  מהי משנתו הפילוסופית של ארנולד שוורצנגר? מהו הקשר בין "מטריקס" ל"ארץ הפלאות"?  איך חוגגים מסיבת לא יומהולדת?  לכמה אדמה זקוק הרוזן טולסטוי?  איך הפך סנדלר חולמני למלך צרפת?  מדוע נזקק האסטרונום הטורקי לחליפת ארמאני? האם הנסיך הקטן מצא תשובה לשאלתו של ביאליק?  האם יש משמעות לשאלות על משמעות?  מהם הדברים החשובים באמת? על כל השאלות האלה ועל שאלות רבות אחרות תמצאו תשובות בספר זה, הדן בסוגיות פילוסופיות ופסיכולוגיות חשובות באמת, העולות מבין השורות של ספרי אליס בארץ הפלאות, פו הדוב והנסיך הקטן. בספר זה, שפירא מספר בצורה נפלאה (ומצחיקה מאוד) את מחשבותיו על החיים, שאותם הוא מחלק לשלושה חלקים: הראשון - אושר, השני - זכרונות, חלומות וזהות והשלישי - ידידות ואהבה. הספר לא גרם לי לפרץ בכי ענק שלא יכולתי לעזור בעדיו כמו עם "אלגנטיות של קיפוד" ו"האחים לב ארי", אלא רק לעיניים רטובות, חיוך קטן על הפנים והרגשה נפלאה.

אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי

- אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי, 321 עמ', ציון (1-10): 10.

שמי רֶנֶה, אני בת חמישים וארבע. כבר עשרים ושבע שנה אני שוערת בניין בבית מספר 7 ברחוב גְרֶנֶל - חווילה עירונית גדולה, עם חצר קדמית וגן אחורי, שחולקה לשמונה דירות פאר ענקיות, המאוכלסות כולן. אני אלמנה, אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה, אם לשפוט על פי הדחייה שאני מעוררת בעצמי בבקרים מסוימים. מעולם לא למדתי בצורה מסודרת ומאז ומתמיד הייתי ענייה, זניחה ונחבאת אל הכלים. אני חיה לבדי עם החתול שלי - זכר שמן ועצלן, חסר כל ייחודיות ראויה לציון מלבד הסירחון שעולה מכפות רגליו כשהוא כועס. גם הוא וגם אני לא מתאמצים כלל להתערות בחוגים של בני מיננו. 

---

אני בת שתים-עשרה, אני גרה ברחוב גרנל 7, בדירה של עשירים. ההורים שלי עשירים, המשפחה שלי עשירה, ולכן גם אחותי ואני בעצם עשירות. אבא שלי הוא חבר האספה הלאומית וקודם הוא היה שר בממשלה, כך שאין ספק שבסופו של דבר הוא יהיה יושב ראש האספה הלאומית ויוכל לרוקן את מרתף היינות של משכן היושב ראש. אמא שלי... נו טוב, אמא שלי היא לא בדיוק מאור גדול, אבל היא אישה משכילה. היא עשתה דוקטורט בספרות, את ההזמנות לארוחות הערב שלה היא כותבת בלי שגיאות, ורוב הזמן היא עושה לנו חור בראש עם האזכורים הספרותיים שלה ("קוֹלוֹמְבּ, אל תתנהגי כמו הדוכסית מגֶרְמַנְט", "מתוקה שלי, את ממש סַנְסֶוֶוֶרינָה"). אבל למרות זאת, למרות כל המזל הזה והעושר הזה, אני יודעת כבר הרבה זמן שהיעד הסופי הוא האקווריום. איך אני יודעת את זה? מתברר שאני אינטליגנטית מאוד. 

 אלגנטיות של קיפוד מסופר על ידי שתיי דמויות: שומרת בבניין יוקרתי בפריז, וילדה בת 12, בת למשפחה עשירה שגרה באותו בניין. הילדה, פאלומה, היא ילדה משועממת אך אינטליגנתית מאוד. כיוון שהיא לא מוצאת שום משמעות בחיים, היא מתכננת להתאבד ביום הולדתה הבא. רנה, אישה ממעמד חברתי נמוך, שבזכות שנינותה וצימאונה לידע הצליחה להפוך לאדם אינטליגנטי משכיל וחכם באמת. שתיהן מספרות מנקודת המבט שלהן על חייהן, דיירי הבית, ומחשבותיהם על החיים. עד שדייר יפני אחד עובר לבניין שלהן ומשנה את חייהן  עד לבלי היכר. 

הספר גדוש בתובנות ומחשבות מעניינות ועמוקות של שתיי הגיבורות של הספר על החיים ומשמעותם, על טבע האדם, על תפקידה של האמנות בחיינו ועוד דברים רבים.
המבקרים הרעיפו שבחים על אלגנטיות של קיפוד. בצרפת לבדה, שם ראה אור לראשונה, נמכר ביותר מ-1.3 מיליון עותקים בתוך פחות משנתיים. בכל המדינות שבהן ראה אור - בריטניה, איטליה, ספרד, גרמניה, ארצות הברית - כיכב הספר ברשימות רבי-המכר. אלגנטיות של קיפוד הוא ספרה השני של מוריאל ברברי, מרצה לפילוסופיה ילדת קזבלנקה שבמרוקו, שלמדה באוניברסיטה בצרפת ומתגוררת היום ביפן.

בינתיים יצא לי רק פעמיים לקרוא ספר שגרם לי לבכות בסופו. הראשון היה "האחים לב ארי" מאת אסטריד לינדגרן, והשני הוא אלגנטיות של קיפוד. עדיין לא ברור לי למה אני בוכה, אבל שמתי לב ששניהם נגמרים במוות משמח. יכול להיות שפשוט יש לי חולשה למצבי מוות משמחים, או שזה אומר ששניהם הם יצירות ספרותיות אמיתיות, שלא משנה מתי יקראו אותם ובאיזה גיל, הספרים הללו ירגשו תמיד. בשניהם הסוף טיפה יותר ריגש אותי, או שפשוט לא רציתי להפסיק לקרוא אותם אז אני מתחילה לבכות כשאני מגלה שסיימתי. זה בכי שאי אפשר לעצור בעדו, בכי שכשהוא בא אני חייבת להסתתר כי אם מישהו יראה אותי ככה הוא יחשוב שקרא לי משהו נורא באמת ובטח לא יאמין לי שאני אומר לו: "זה בגלל שהספר הזה מדהים".